נירוס, 19.05.2025
בטמן הוא גיבור-על ודמות קומיקס קלסי. הוא נזכר ברשימה אחת עם סופרמן, ספיידרמן וכל היתר, אבל הוא גם ייחודי ושונה מכולם. קודם כל, אין לו ׳כוחות׳ או ׳יכולות׳ והוא בנאדם רגיל לחלוטין. הוא חד וחכם, אבל לא גאון באופן חריג, ושום תכונה שלו איננה פנטסטית. הוא בעיקר מאוד נחוש – סגפן, בעל משמעת עצמית וריסון, ומאוד עשיר. שני מאפיינים שנובעים מהעובדה שהוריו נרצחו מול עיניו בהיותו ילד קטן: הוא ירש את ההון של אביו, ופיתח אישיות סתגלנית, סגפנית ומתבודדת.
בטמן פועל בעיר גותהם, שהיא גרסה קודרת, ענייה ומוכת פשע של ניו-יורק, ויש לו רשימה ארוכה של אויבים ססגוניים, צבעוניים, מוזרים ומופרעים – אבל הג׳וקר הוא המפורסם ביותר. גם לג׳וקר אין שום תכונות או יכולות על-טבעיות או פנטסטיות. גם הוא בנאדם רגיל, וגם הוא, בדרכו, מאוד נחוש. כלומר, הוא נטול רסן וחסר מעצורים. אין לו עכבות, שום תוצאה איננה חמורה או הרסנית מדי בעיניו. אין קו אדום שאותו לא יחצה, והוא לא מפחד משום דבר.
ההקבלה הזו, הסימטריה הזו, בין בטמן לבין הג׳וקר, היא שהופכת את הקומיקס הזה למעניין, למורכב, לעמוק ולקודר מכולם. הג׳וקר הוא סוכן כאוס. אין לו אינטרסים, אין לו מטרות, הוא לא מונע משיקולים אגואיסטיים או חומריים – הוא פשוט רוצה ליצור כאוס, להסב נזק, לפורר את המרקם החברתי הקיים. בטמן הוא סוכן של סדר. הוא קיבל על עצמו את המאבק בפשיעה ובאלימות, את ההגנה על החוק והצדק ואת האחריות לשלומו של האזרח הקטן.
אלא שכאן העניינים מסתבכים. הג׳וקר בעצם רוצה להוכיח שהסדר החברתי איננו אלא מעטה דק ופריך, שתחתיו גועשת לבה של אלימות, אגואיזם ונכונות להרע. הוא רוצה להוכיח שמספיק לערער, ולו במעט, את הקרקע ולדחוק את הקהל לקיר, כדי שכל אדם ישיל מעליו את הקליפה המהוגנת, את כללי הנימוס והמוסר, ויפעל בדרכים אכזריות ואינטרסנטיות. הוא עושה מאמץ חוזר ונשנה לדחוק את הקהל אל הקיר הזה, על מנת לשחרר את החיה שאורבת בפנים. חפים מפשע שמשלמים על הניסיון הזה בחייהם או בסבל הם נזק אגבי שמשעשע אותו. לעצמו הוא איננו מייחס שום חשיבות, ואין לו שום פחד להיפצע או למות. שוב ושוב הוא מבקש מבטמן להרוג אותו, רק כדי להוכיח שגם בטמן הוא רוצח בפוטנציה.
בטמן מתנגד, כמובן, לפגיעה בחפים מפשע, ועושה מאמץ להימנע ממנה, או למצער לצמצם אותה. יחד עם זאת, הוא כפוף להיגיון המוסכם, הסטנדרטי, של נכונות להכיל ׳נזק אגבי בלתי נמנע׳, כשהמטרה המבצעית היא ראויה, צודקת ונחוצה. עד כאן, הסיפור הקלסי של טובים מול רעים. הקושי מתעורר בתחום האפור – במקרים מהסוג שהשב״כ שלנו כינה ׳פצצה מתקתקת׳ בבג״ץ הוועד נגד עינויים. כיוון שגם בטמן, כמו הג׳וקר, נחוש מאוד, חסר עכבות, לא רגיש ולא מפחד. גם הוא עצמו מוכן להיפצע, ואפילו להקריב את עצמו, כדי להשיג את המטרה, וגם הוא מוכן לכופף את הכללים, למתוח את הגבולות ולשבור את המוסכמות. הסימטריה הזו מייצרת קווי עלילה מורכבים, שמעלים שאלות מוסריות קשות ונוקבות מאוד.
בעצם, בהכללה, השאלה שמאתגרת את בטמן שוב ושוב היא כזו: האם, ואם כן – מתי ועד כמה – המטרה מקדשת את האמצעים? כמה ׳נזק אגבי׳, כמה פגיעה בחפים מפשע, הם נסבלים, כשהמטרה היא ראויה וצודקת? איך ניתן להביס את הג׳וקר מבלי להוכיח שהוא צודק? לנטרל את האיום, בלי לשחרר את החיה. למנוע את הנזק, בלי לייצר עוד אלימות ואכזריות? מפעם לפעם הוא נכשל. כלומר, מצליח לרסן את הג׳וקר, אבל בדרך נוהג באלימות ובאכזריות בעצמו. הג׳וקר מייצר לו דילמות שאין להן פתרון ושאין מהן מוצא.
ועכשיו לעזה: מצור הוא לא פשע מלחמה. אדרבא, נהוג להחשיב מצור לפרקטיקה לוחמתית מומלצת. הסיבה היא, שכשנחתמו אמנות אודות כללי לחימה, הניחו שאם צד אחד מצליח להטיל מצור הרמטי ואפקטיבי על הצד השני, לא תהיה לצד השני ברירה אלא להיכנע. כניעה בדרך כזו תחסוך תקיפה אלימה, וממילא תצמצם למינימום פגיעה בבני אדם, מעורבים ובלתי מעורבים גם יחד. מצור אפקטיבי מייתר את הקרבות, את הפצועים ואת ההרוגים שהם מנת חלקה של מלחמה קונבנציונלית.
אלא שכשנלחמים בחמאס ההיגיון המסורתי הזה איננו עובד. חמאס הוא כמו הג׳וקר, במובן שתוצאות הרסניות ומזיקות אינן מרתיעות אותו. הוא לא מעוניין לקדם את האינטרסים של העם בעזה, והוא לא דואג לרווחתם, לשלומם או לבריאותם של האנשים שבהם הוא שולט. כל שלטון מוכן להקריב אנשים מעטים, לוחמים, על מזבח האינטרס הקולקטיבי. כל שלטון שולח אנשים לקרב בידיעה שחלקם ייפצעו וימותו, כדי להבטיח את המטרות של האומה בכללותה. אבל חמאס מוכן להקריב את כלל האומה בשם מטרות דתיות ופונדמנטליסטיות. אין לו עכבות, אין לו קווים אדומים שאותם לא יחצה, אין לו כבוד לכללי המוסר – ולכן, במידה רבה, הוא מעמיד אותנו, כפי שהג׳וקר מעמיד את בטמן, עם הגב לקיר, ואומר, כביכול: עכשיו זה בידיים שלכם. בואו תוכיחו שגם לכם אין מוסר, אין עכבות, ואין קווים אדומים שלא תחצו. בואו תוכיחו שגם אתם מוכנים להרוג מליון חפים מפשע כדי להשיג את המטרות שלכם.
מצור הוא לא פשע מלחמה כיוון שהוא מחייב את האויב להיכנע, וחמאס נמצא כבר ממש מזמן, ועכשיו באופן חד משמעי, בעמדה שאין לו שום ברירה אחרת. הוא חייב להיכנע, וללא תנאים. אני אפילו לא מדבר על מוסר, אלא רק על אסטרטגיה ועל הגיון לוחמתי: הוא הפסיד מזמן, ואין לו ברירות. הוא לא יכול לנצח, והוא מוכרח להיכנע. ואף על פי כן, כמובן, הוא לא נכנע, ולא ייכנע לעולם. גם אם מליון עזתים ימותו ברעב. זה מחיר שלא אכפת לו לשלם. כמו הג׳וקר, אי אפשר לאיים עליו, כיוון שראשי חמאס מוכנים למות בעצמם בשם האידאולוגיה שלהם. גם אם צה״ל יחסל את ראשי חמאס בזה אחר זה, תמיד יימצא יורש שיסכים למלא את התפקיד ולמות למענו.
אז מה עושים? זה דורש כתם נפרד. התשובה הנכונה והרדיקלית היא פציפיזם: בוחרים בחיים, מרבים טוב בעולם. אבל ראשיתה של תשובה טמונה בהתייחסות לשאלה מה לא עושים – המטרה, צודקת וראויה ככל שתהיה, לא יכולה להכשיר מעשים שדוקרים את העין ופוצעים את הלב, ושדגל שחור מתנוסס מעליהם. את חמאס אי אפשר להביס בלוחמה קונבנציונלית, ולכן הלוחמה הזו מיותרת, מזיקה ואכזרית מלכתחילה. לא נותנים לחמאס להוכיח שגם בתוכנו נחבאת חיה אלימה ורצחנית, שמוכנה להקריב את כל כללי המוסר, כי ככה הרעים מנצחים בכל קומיקס. זה כל כך ידוע שזו כבר קלישאה.
