ארכיון תגיות: חברה

הערה מהיום (28.10.2026) — הטקסט הזה נכתב בסביבות 2013, כשהתנהל דיון ציבורי על השתמטות מצה״ל שלא בהקשר החרדי ולא בהקשר הפוליטי. בשעתו, דובר על יהודים חילוניים שלא התגייסו מטעמי מצפון או מטעמים פוליטיים (׳סרבנים׳) ועל יהודים חילוניים שלא התגייסו סתם כי לא התחשק להם (׳משתמטים׳). היום, אנחנו שומעים וויכוח על גיוס חרדים ושיח פוליטי על ׳ברית המשרתים׳ לעומת ׳ברית המשתמטים׳ – וכל זה לא משאיר שום מקום לדון בטענות פרטיות, אינדיבידואליות, של מי שפשוט לא רוצים להתגייס ולא רוצים לשרת.

אני חושב שהזכות שלא לשרת בצבא היא זכות יסוד של אזרח במדינה דמוקרטית וזה לא משנה אם הוא חרדי, ערבי, חילוני, ימני או שמאלני. זה פשוט לא סביר שמדינה חופשית תכפה על אזרחיה שירות צבאי. הדעה הזו הייתה מחוץ לגבולות השיח כבר בשנת 2013, והיום היא נראית לי פרינג׳ לחלוטין. אף על פי כן, אני עדיין לגמרי מסכים עם עצמי.

הפגיעה שצה"ל פוגע באזרחי מדינת ישראל
התחלתי להרגיש אנרכיסט בעת שירותי בצה"ל מסיבה לא מקובלת – הרגשתי שממני עצמי, כחייל, נשללות זכויות אזרח בסיסיות שלא ראוי לשלול ממני. התחושה הזו איננה מקבלת כמעט שום הד בשיח הציבורי בישראל, ואני חושב שהיא יותר חמורה וחשובה מהייצוג שהיא מקבלת בתקשורת. אני רוצה לנסות להסביר אותה, ולהציע הסברים להיעדרה מהשיח.

הבדלים בין מדינה חופשית לבין מדינה טוטליטרית
יש שני עקרונות יסוד של החוק והמשפט במדינה החופשית. העיקרון הראשון הוא, שלמדינה אסור לעשות שום דבר, אלא אם החוק קבע באופן מפורש שמותר לה. כלומר – המדינה היא מערכת, מנגנון, ואנשים ממלאים בה תפקידים. רשימת בעלי התפקידים היא ארוכה מאוד: חברי כנסת, שרים וחברי ממשלה, שופטים, יועצים משפטיים, שוטרים, אנשי צבא ועוד ועוד. לכל תפקיד ותפקיד יש דרכי מינוי והדחה: יש מגנון מוגדר ומדויק שקובע איך יודעים מי ממלא את התפקיד בכל רגע נתון והתפקיד לעולם איננו פרסונלי – מי שממלא אותו היום לא ימלא אותו לנצח. מישהו אחר יחליף אותו בעתיד. לעתים קרובות הכהונה קצובה בזמן ואנחנו יודעים מראש בדיוק מתי הוא יוחלף.

כמו כן, הסמכות לא נובעת מהאישיות או מהמאפיינים של אותו אדם, אלא מהגדרות התפקיד – והיא מקנה לבעל אותו התפקיד סמכויות מוגדרות היטב, כך שמותר לו למלא את תפקידו אך ורק בכפוף לאותן הגדרות ובהתאם לסמכויות שהתפקיד מקנה לו. אסור לו, ואין לו אפשרות, לעשות שומדבר מלבד הדברים המסוימים, המוגדרים, שאותם מותר לו לעשות ושאותם הוא אמור לעשות.

החלוקה הזו מייצרת את מאזן הכוחות שאנחנו מכנים ״הפרדת רשויות״, שעיקרון העל שלה הוא ביזור הכוח: במקום שרשרת היררכית ופירמידלית, יש מודל מורכב של זרועות בירוקרטיות שונות ומגוונות, כאשר גם בתוך כל אחת מהרשויות כשלעצמה יש מנגנונים של איזון וריסון. בעלי תפקידים מסוימים מפקחים על בעלי תפקידים אחרים, ובעלי סמכות ממונים בדרכים מגוונות ומקבלים לידיהם את סמכויותיהם באמצעות הליכי מינוי מגוונים.

העיקרון השני הוא העיקרון המשלים – לאזרח מותר לעשות כל דבר, אלא אם החוק קבוע במפורש שאסור לו. יש לאדם הפרטי במדינה החופשית את החופש לעשות ככל העולה על רוחו, והתנהלותו היא של מי ש-"הכול מותר לו". הכול – מלבד אותם דברים מסוימים ומוגדרים היטב שנאסרו עליו במפורש על-ידי החוק. כלומר, החוק מסדיר את העניינים מתוך הנחה, שכל מה שהחוק לא הסדיר ולא נגע בו – נתון לשיקול דעתו החופשי של הפרט.

וישנו גם מאפיין שלישי, וחשוב בה במידה, אם כי לא נהוג לייחס לו משקל. מאפיין מובהק נוסף של החוק והמשפט במדינה החופשית, הוא הפער האינהרנטי בין החוק הכתוב לבין החוק הנאכף.

המדינה החופשית והפער בין לשון החוק לבין החוק הנאכף
בכל מדינה חופשית מתקיים פער בין החוק הכתוב לבין החוק הלכה למעשה. לעתים קרובות נמתחת בתקשורת בישראל ביקורת נגד מערכות החוק והמשפט על אזלת ידן בהתמודדות עם עבירות כאלה ואחרות. במקרים רבים הביקורות הללו הן בהחלט מוצדקות, אולם במבט כולל, הפער בין החוק כפי שהוא מנוסח לבין מערכת אכיפת החוק הוא תופעה מבורכת.

מרבית התיקים המגיעים לבתי המשפט מסתיימים בעסקת טיעון או בהסכם פשרה. שופטים נוטים להעדיף את האפשרויות האלה מאשר להכריע בסוגיות בעצמם. מרבית התלונות המגיעות למשטרה נסגרות ללא חקירה, בשל ׳היעדר ראיות׳ או בשל ׳חוסר עניין לציבור׳. מרביתן המכריעה של העבירות הפליליות הבלתי חמורות לעולם איננה מגיעה בכלל לידיעת המשטרה או בית המשפט – קללה גזענית שהטיח פלוני באלמוני, צפירה של נהג בשטח עירוני, סטירה שחטף בחור מבחורה שיצא איתה לדייט, וכן הלאה.

העובדה הזו היא מרגיעה, ומבשרת על מידה של שפיות ומתינות בתוך ההתנהלות היומיומית של מערכות הצדק במדינה הדמוקרטית. היא אומרת: עינו של האח הגדול איננה פקוחה תמיד, המדינה איננה מתערבת בכל מה שאזרחיה עושים, ואיננה מתכוונת לפתור להם את כל הבעיות שיש להם זה עם זה.

כששופט אומר: תגיעו להסכם פשרה, הוא אומר משהו כמו – ״אני מעדיף שלא לנצל את הסמכויות שהמדינה העניקה לי, כי אתם ילדים גדולים. תסתדרו״. כשמשטרה סוגרת תיק בגלל חוסר עניין לציבור, היא אומרת משהו מעיין – ״יש לנו משאבים מוגבלים וכוח אדם מוגבל, ואנחנו לא יכולים להתפנות כרגע בשביל למצוא את הארנק שגנבו לך. יש לנו עניינים אחרים, חשובים יותר, לטפל בהם״. כשבחורה סוטרת לבחור שהעליב אותה היא עוברת על החוק, אבל היא יודעת שהיא עומדת בעניין הזה מול הבחור ואלוהים, ולא מול טחנות הצדק של המדינה. וחוצמזה, יכול להיות שזה הגיע לו.

האם זה דבר טוב שהמשטרה לא מטפלת במי שגנב לך את הארנק? כן, זה דבר טוב. זה דבר טוב, כי ההיפך של זה הוא ׳מדינת משטרה׳. זה טוב שלא הכל נאכף, שהחבל לא הדוק לחלוטין אלא מעט רופף, ושיש מעט שטח אפור – להתמודד לבד, כמו ילדים גדולים, ולפתח מנגנונים סוציאליים-חברתיים-תרבותיים ואחרים לפתור בעיות. מנגנונים שלא שואבים את כוחם מהסמכות העליונה של המנגנון הזה הקרוי מדינה.

מקור סמכויותיה וכוחה של המדינה
בשורה התחתונה, איך שלא תהפוך בזה, סמכויותיה של המדינה נובעות מכוח, אלימות והפחדה. יש הרבה איומים בדרך – אזרחים נזהרים שלא לעבור על החוק משלל סיבות. אבל הפחד האולטימטיבי מבוסס על הידיעה שבסופו של דבר המדינה מסוגלת להעניש אותך. האיום האחרון הוא איום בעונש. ויותר מזה – העונש נאכף בכוח פיזי. אילולא היה שם בסופו של התהליך שוטר עם אלה, אזיקים ואקדח – החוק לא היה נאכף. באופן בלתי מודע – גם אזרח טוב ושומר חוק משלם את דוח החנייה בגלל הפחד ההוא: אם לא אשלם את הדוח הוא יגדל, וימשיך לגדול, ואי-אפשר לברוח לנצח. בסופו של דבר, יש למדינה את הכלים לכפות עליי את רצונה, ובסופו של דבר היא תשתמש בכוח פיזי ממש. באלימות.

כיוון שסמכויותיה של המדינה מאיימות על האזרח באופן כל-כך דרסטי, ומבוססות על הסכמה כללית להפקיד בידיים מסוימות את הסמכות להפעיל כוח פיזי ואלים – כיוון שכך, הידיעה שקיים מרחב פעולה רחב למדי שמאפשר לנו, כחברה, להתמודד עם עבירות קלות בעצמנו, בכלים חברתיים, במסגרת מערכות יחסים בינאישיות, באמצעות סנקציות חברתיות וציבוריות, ולא באמצעות מנגנוני המדינה – שהם, בהגדרה, כוחניים, אלימים, דורסניים ונהנים ממשאבים ומעוצמות בלתי נתפסים – הידיעה הזו היא ידיעה מרגיעה ומנחמת.

צה"ל כמדינה טוטליטרית
חיילים בצה"ל הם אזרחים של מדינת ישראל, שכל ההווייה הזו של החיים במשטר דמוקרטי נשללת מהם. אין בצה"ל ולו שמץ של הפרדת רשויות – המפקד שלך הוא גם השוטר שלך וגם השופט שלך, והמפקד שלו – כלומר, מי שנמצא מעליו בשרשרת הפיקודית, במבנה של היררכיה פירמידלית – הוא הגורם היחיד שניתן לפנות אליו כדי לערער על החלטות של המפקד הישיר.

אין בצה״ל הפרדת רשויות, או איזונים בין מוקדי כוח, וזהו לא פגם מקרי אלא חלק מהותי ממבנה המערכת.

יתר על כן, בצה"ל כמעט ואין פער בין החוק הכתוב לבין החוק הנאכף. נכון יותר, הפער הזה נתון באופן שרירותי לחלוטין לגחמותיו של המפקד שלך: הוא רואה אותך כל הזמן ויודע על כל עבירה שאתה עובר, ויש לו את הסמכות ואת הכלים לשפוט אותך ולהעניש אותך על כל עבירה.

לסיום, ואולי החמור מכל – בצה"ל החוק הוא אבסולוטי, ונקודת המוצא שלך כחייל היא שאתה לא אדם חופשי. אתה לא יכול להניח ש-"מותר לך" לנהוג כך או אחרת, משום שהחוק מתייחס לכל פן בהווייה שלך, לעניינים הפרטיים ביותר, היומיומיים ביותר, הטכניים ביותר – הכל מוכתב מלמעלה. בכל רגע נתון, כל אספקט של ההתנהלות שלך אמור להיקבע על ידי החוק הצבאי והפקודה.

מאפיין נוסף של המשפט במדינה דמוקרטית הוא מתאם בין חומרת הפשיעה לבין חומרת הענישה. אמנם אין בצה"ל מלקות ולא גזר-דין מוות, אבל העונש החמור ביותר שמדינה דמוקרטית יכולה לתת לעברייניה – כליאה – ניתן בצה"ל כמעט מבלי משים. זה נקרא ׳שבת׳, או ׳ריתוק׳, אבל בפועל צה"ל מטיל עונש מאסר על עבירות זניחות כמו נעליים לא מצוחצחות. זה בהחלט לא ׳מידתי׳.

אני חושב שהדבר שמדיר את מנוחתי במיוחד בעניין הזה, הוא העובדה שכל זה נכפה עליך מכוח חוקי מדינה. כשאתה עובד והבוס שלך דורש ממך – אתה לא חייב לעשות את זה, אתה יכול להתפטר. כשאתה חייל והמפקד שלך פוקד עליך – לפקודה שלו יש מעמד של חוק, וכשאתה מסרב פקודה אתה נהיה עבריין, וניתן להטיל עליך עונש ולאכוף את ביצועו. לאורן של בעיות שנדמה על פניו שהן חמורות בהרבה, הבעיה הזו לא זוכה להד ציבורי. ואולם, בעיניי, זה פשוט די מזעזע.

במשך שלוש שנים אזרחים בישראל אמורים לחיות ממש כמו אסירים במחנות של עבודות כפייה – מה אתה לובש, איך אתה מתגלח, איך אתה פונה אל הגבוהים ממך בדרגה, ומה אתה עושה בכל שעה משעות היממה – הכל מוכתב לך. אתה פשוט לא חופשי לבחור מה לעשות עם החיים שלך. בעיניי, זה די מזעזע.

למה הטענה הזאת לא זוכה להד תקשורתי
לא נהוג לדבר על השירות בצה״ל מנקודת מבטו של הפרט המשרת בקרב אף אחד מהצדדים שמדברים על צה״ל ועל השירות בו. הן הצד הציוני הפטריוטי והן הצד הפוסט-ציוני או פרו-פלסטיני תופסים את החייל כחלק מן המערכת וכמי שמייצג את המטרה הציונית ואת האידיאולוגיה של המדינה.

חוגים ציוניים באים בטענות כלפי מי שאיננו מתגייס על כך שהוא איננו תורם למדינה ולעם, ואיננו שותף למטרות הקולקטיביות, ואילו החוגים האנטי-מיליטריסטיים באים בטענות כלפי החיילים כמי שמיישמים את המדיניות הישראלית בשטחים. אף אחד מן הצדדים לא מזהה ניגוד אינטרסים או מאבק כלשהו בין החייל לבין המערכת שהוא, על פניו, חלק ממנה.

אנשי שמאל רדיקליים רואים בכיבוש פשע חמור כל-כך, שמבחינתם כל מי שמשתף פעולה ולוקח חלק במערכת הצבאית נוטל באשמה כלשהי לנעשה שם. ומכיוון שמה שקורה שם הוא כל-כך חמור, מעמדם המשפטי וזכויותיהם של החיילים עצמם לא מקבלים שום תשומת לב. אנשי ימין רואים בפעילותו המבצעית של צה"ל צורך כל-כך חשוב ואינטרס כל-כך משמעותי, שמבחינתם כל מי שאיננו לוקח חלק במערכת הצבאית בוגד במדינה ובערכיה. ומכיוון שהמטרות הבטחוניות עליהן צה“ל אמון הן כל-כך חשובות, ׳בעיות אישיות׳ של החיילים זה לא ביג דיל.

למה ראוי שהטענה הזו תקבל הד תקשורתי
נהוג לחלק את אלה שאינם מתגייסים לשתי קבוצות: סרבנים ומשתמטים. סרבנים הם צעירים שאינם מתגייסים ממניעים אידואלוגיים, מתוך התנגדות למטרותיו של צה"ל ולפעולותיו, ומתוך סירוב לקחת בהן חלק. משתמטים הם צעירים שאינם מתגייסים ממניעים אגוצנטריים, בגלל פינוק, מטעמי נוחות, או מחוסר נכונות להתאים את עצמם לדרישות המערכת הצבאית.

אני רוצה לטעון בזה, שכל אתם הקרואים ׳משתמטים׳, מונעים מכוחה של אידיאולוגיה מגובשת ובהירה, אלא שעל פי רוב הם נעדי מודעות פוליטית ואידיאולוגית, ואינם יודעים לנסח את התפיסה שלהם היטב. התנועה הרחבה כל-כך של השתמטות מצה“ל מטעמים אישיים, היא המאבק הגדול ביותר על זכויות אזרח ועל חירות במדינה שלנו.

אחוזים משמעותיים מאוד מהצעירים שלנו קובעים למעשה קביעה אידיאולוגית נחרצת, שמשמעותה: מדינה דמוקרטית, מדינה חופשית, איננה יכולה להפקיע את זכויות האזרח שלנו ולשלול מאיתנו את כל החירויות שלנו למשך שלוש שנים תמימות. אנחנו רוצים לבחור מה ללבוש, לבחור איך להתגלח, ולבחור בעצמנו מה אנחנו רוצים לעשות עם החיים שלנו ואיך אנחנו רוצים לנצל את הזמן שלנו. אנחנו לא רוצים שהמדינה תקבע עבורנו כל פרט ופרט – אפילו את האינטימיים והפרטיים ביותר – במשך שלוש שנים. אנחנו נאבקים על זכותנו לנהל חיים חופשיים במדינה דמוקרטית.

כשלא רוצים לתת למישהו את הזכויות שלו, אומרים עליו שהוא אגואיסט, או שהוא מפונק. הגזירה שגזרו צארים וקיסרים ברוסיה ובאוסטריה על היהודים, שחייבה אותם לשלוח את בניהם לשרת בצבא, נחשבה לאחת הגזירות האיומות ביותר. ולא בכדי. לחיילים אין זכויות. חיילים נאלצים להרוג והם עלולים למות. להיות חייל זה חרא. כשמישהו מסרב להיות חייל מתוך דאגה לעצמו – הוא איננו אגואיסט. מדינה דמוקרטית לא יכולה לכפות דבר כזה על האזרחים שלה, וזה בכלל לא משנה אם הם מזדהים עם המאבק הצבאי שהיא מנהלת או לא.