אורית לילי ברוך – תקוותו של שורד

סיימתי עכשיו לקרוא את הספר הראשון שפרסמה אמא שלי. היא שמעה מסבא שלי, אבא שלה, סיפורים על ילדותו ועל קורותיו בשואה לכל אורך שנות ילדותה. אף על פי כן, כשהיא החליטה שהיא רוצה לכתוב עליו ספר היא ישבה אתו שעות ארוכות, במשך מספר שנים, ראיינה אותו, שאלה שאלות וירדה לפרטי הפרטים של סדר המאורעות, של מה שהרגיש וחשב, של האינטראקציות שהיו לו עם אנשים טובים ורעים ושל ההשפעות ארוכות הטווח שהיו לכל אלה על אישיותו ועל חייו. אף על פי כן, כיוון שהלך לעולמו מעט לאחר שסיימה לכתוב טיוטה ראשונה, היא גילתה שיש לה עוד ועוד שאלות שנותרו ללא מענה, ושכבר לא ניתן יהיה להשיב עליהן.

לאחר מכן, היא ישבה וקראה ולמדה על האירועים ההיסטוריים של מלחמת העולם השנייה ושל שואת יהדות הונגריה והצליבה את המידע האקדמי, הארכיוני, הרב שנצבר בנושאים הללו עם הסיפור האישי של סבא, כפי ששמעה ממנו ממקור ראשון. כיוון שסבא היה אדם בעל זיכרון מרשים בדיוקו, הסיפורים שסיפר הצטלבו היטב עם המידע ההיסטורי, חיזקו אותו ואיששו אותו. ומצד שני, העדות של סבא מוסיפה וודאי עוד רכיבים ועוד נדבכים שיש להם ערך רב גם עבור היסטוריונים וחוקרי שואה. הוא נתן עדות מפורטת ליד ושם והיא שמורה בארכיונים שלהם.

אבל אמא לא כתבה מאמר או ספר היסטורי, אלא רומן ספרותי. הוא מבוסס במידה רבה על העדות של סבא, על הסיפורים שסיפר לה ועל המידע היסטורי שלמדה – אבל את חומר הגלם הזה היא עיבדה לכדי ספרות יפה, והוציאה תחת ידיה ספר יפיפה, מרגש, עצוב וקשה. הסיפור הפרטי אודות ילדותו ונעוריו של סבא כרוך לבלי הפרד בסיפור הכללי של יהדות הונגריה בתקופה שבין מלחמות העולם. עוני ומצוקה גדולים, שהיו מנת חלקה של משפחתו הפרטית, כרוכים במידה רבה גם באנטישמיות, במשבר הכלכלי שפקד את כל אירופה באותן השנים ובבריחה לאמריקה עקב עליית הנאציזם. ספקות והתחבטויות סביב דת ואמונה באלוהים, ומתח בין זהות יהודית מצד אחד לבין זהות הונגרית, פטריוטיזם ומורשת של שותפות במלחמה ׳הגדולה׳, שהיו חוויות מאוד פרטיות ואינטימיות של נער מתבגר, הן גם קול של דור שלם של יהודים שגדלו בהונגריה בין המלחמות – בתקופה של דיאלקטיקה בין המאבק לאמנסיפציה מצד אחד לבין אימוץ החלום הציוני מצד שני. אפילו העניינים הכי אינטימיים ופרטיים, שבין נער לנערה, רגשות של התאהבות ומשיכה, מבטאים את הלכי הרוח של התקופה ושל הדור.

הרומן נפרש בפנינו שלא לפי הרצף הכרונולוגי. אנחנו נוחתים בבת אחת לתוך אירועי השואה עצמה, כשסבא התחבא עם חבר באסם בכפר מבודד באוקראינה, רעב וחסר כל – ומשם הוא לוקח אותנו קדימה ואחורה בזמן: אחורה אל הילדות והנעורים בעיירה מישקולץ ואל התקופה שקדמה למלחמה, וקדימה אל המשך ההתפתחויות לאחר התקופה הארוכה שבה התחבא באסם – כשקיווה והאמין שהסוף הטוב קרוב, אבל הוא המשיך להתרחק שוב ושוב. הסידור הבלתי כרונולוגי הזה מייצר תופעה מעניינת ויפה מאוד בעיניי: הגם שאנחנו ׳יודעים את הסוף׳ כבר בהתחלה, ההיזכרות בילדות ובנעורים משרטטת מחדש את ההידרדרות, את הירידה התלולה במורד המדרון, באופן קשה ומכאיב מאוד. כלומר, ׳הסוף׳ כביכול ידוע מראש. המציאות הקשה, האסונית, שאליה אנחנו מולכים בהדרגה מתוארת מלכתחילה, והיא שזורה לסירוגין בתוך סיפורי העבר – ואף על פי כן, תיאור ההידרדרות מהמציאות ׳הנורמלית׳ לעבר התהום הוא מפתיע, מעורר תדהמה, בלתי נתפס, וקשה לעיכול. האפקט הזה הוא אחת התכונות החזקות של הרומן.

זכיתי לפסקת תודה בסוף הספר, כיוון שקראתי אותו מספר פעמים בשלב הטיוטה ובגרסאות מוקדמות, שאלתי שאלות, הערתי הערות והצעתי הצעות. גם זו הייתה חוויה מעניינת עבורי, לראות איך הרומן קורם עור וגידים, משתנה, ומקבל צורה סופית. ובכל זאת, כשקראתי אותו עכשיו כרוך, ערוך ומעובד, זו הייתה חוויה ראשונית, כמו לקרוא לראשונה רומן ששמעת עליו ושאתה יודע פחות או יותר מה מתרחש בו.

 

ביבליוגרפיה:

Baruch, Orit Lily (2024). A Survivor’s Hope. eBookPro Publishing. Seree Zohar (trans.)